יום שני, 30 ביוני 2014

המבט הראשון והמבט האחר



אם הייתי יכולה להסתכל עליך כמו בפעם הראשונה. לגלות אותך בקהל. לנחש את קיומך. לזהות אותך. להרגיש את המערבולת של הנאה, סקרנות, התרגשות, הפתעה, סחרחורת, תחושת רפיון ... 
אם הייתי יכולה לחזור ולהסתכל עליך כמו אז ... 
להתגבר על כל העדשות המעוותות, אותן הנחתי אחת אחת, על התמונה הטהורה והראשונית ההיא. עדשות השגרה, הכעס, האכזבה, העייפות, המילות שנאמרו ושנמעו, הנטישה, ההזנחה, האדישות, הנקמות הקטנות והגדולות, הטחות האשמה, הכאב, הפחד ... 
ובכל זאת, אם אתחיל להרים אחת אחת את השכבות הדקיקות האלה, שהתאחדו לפטינה שנראית אפורה ואטומה,  אראה שאתה עדיין בתוכי. 
כפי שהיית אז. כמו כל הזיכרונות האחרים, שקיימים כמעט מהיום בו נולדתי. זכרונות ילדות, חלומות, תקוות, ציפיות, תמונות יקרות כאוצר בלבי. 
אתה נמצא. האם אוכל לראותך? רק אם אוכל להתרחק ממך במקצת. להגדיל את המרחק האפסי בינינו שמטרתו להבטיח שהכל אני יודעת עליך. להתרחק במידה מספקת כדי להתחיל לראות  אותך מחדש. לגלות אותך מחדש. 
לוותר על ההיכרות המלאה כדי להתחיל להכיר אותך. לוותר על התחושה שאני מבינה אותך לעומק, לגמרי,  כדי לנסות להתחיל לפענח חלק ממך. בידיעה שזה רק חלק, שאף פעם לא אבין את כולך. כי זו היתה רק אשליה. ושקר. שקר מוחלט. 
רובנו חושבים שמכירים את בן או בת הזוג שלנו במלואם. ושהם מכירים אותנו באותה מידה. 
אסתר פרלת בספרה האינטליגנציה הארוטית  מספרת שהרבה אנשים ספרו לה שלאחר שנים רבות של קשר פושר וקצת מרוחק התעורר בהן עניין פתאומי בבן הזוג דווקא לאחר נסיעה ממושכת, פרידה, או סתם כשהגיעו למסיבה או מקום מלא אנשים  ולפתע פתאום ראו מרחוק אדם שמדבר בהתלהבות עם קבוצת אנשים שמקשיבים לו בעניין רב,  וגילו להפתעתן שמדובר בבן זוגן. לרגע קט הצליחו לראות אותו כבן אדם זר ולצפות בו בעיניים חדשות. ואפילו לרצות למצוא חן בעיניו, אולי כתוצאה מהעניין שאנשים אחרים מצאו בו. וחשו תחושת איום שמא בן הזוג יילקח מהן. האדישות שהיתה פרי השיגרה והביטחון המלא בבעלות הבלעדית נעלמו כלא היו. 
 אנחנו סומכים בעיניים עצומות על התמונה שציירנו, של בני הזוג שלנו בראשנו. אך האמת היא שאנו רואים רק את מה שאנחנו רוצים לראות. זוהי ראייה מצמצמת, חלקית,מעגלת פינות, מטשטשת אחרות, שוני, ייחודיות, גוונים. כי התמונה המגוונת יותר, המורכבת יותר מאיימת על הצורך להכיר באופן מוחלט. כי אנו חייבים להרגיש ביטחון טוטאלי. כדי למנוע  הפתעה, או שמא נטישה. 
אנו בטוחים כי גרסתנו זו של האדם עימו אנו חיים היא האפשרות היחידה שקיימת לגביו.
לפעמים יש לנו מזל, ומתרחש מפגש, מפגש מחודש עם התמונה הנשכחת ומלאת האור שבליבנו. 
ולא פעם זה קורה כאשר אנו חשים איום מול הידרדרות הולכת ומחמירה של היחסים עם בן הזוג, או כאילו קיים חשש של בגידה.
אסתר  פרל מדבר על “הצל של השלישי": איום של בגידה, שכל זוג חי בצלו. גם אדם פיליפס, בספרו מונוגמיה טוען כי כדי  לא להיות לבד, חייבים להיות שניים, אבל כדי להיות זוג, חייבים להיות שלושה.
הזוג מוגדר על ידי הפרדה מהשלישי. אם בני הזוג יוצרים גבול, מישהו צריך להיות בצדו השני. אנחנו חייבים  להבדיל בין מה שבחרנו למה שלא בחרנו. מוחשי או מדומה, השלישי הוא נקודת המשען שסביבה חגה הזוגיות. הוא מסמל את מה שעלול לעניין אותנו מעבר לזוגיות שלנו. זהו האסור, והוא מייצג גם את העבר שלנו. פיליפס אומר כי הזוגיות מייצגת את ההתנגדות לחדירתו של השלישי. כדי שמערכת יחסים תימשך, חייבים להיות לה אויבים. המונוגמיה רק מהווה בחירה כאשר קיימות אלטרנטיבות.
 בסיפורו הנפלא פנים אחרות. מספר עגנון על זוג שיוצא מבית הרב ,לאחר טכס הגרושין. טוני, האשה, יוצאת לקראתנו  כאשר “גיטה בידה”. שני חברים שלה ממתינים בשמחה והתלהבות ומזמינים אותה לטייל עמם.  ברור שהם מאוד מעוניינים לפתח מערכת יחסים עם הגרושה הטרייה. אחרי זמן קצר יוצא הבעל, מיכאל, רואה את השלישייה וכועס על טוני, כאילו היא עדיין אשתו ואומר ” עם ההם את הולכת?” והיא אינה אומרת לו שהיא חופשייה ושהיא יכולה ללכת עם מי שתרצה, אלא שואלת “אי אתה רוצה?”. 
הוא עונה:” אל תלכי עמהם” ושניהם מתחילים לטייל יחד, ובטיול ארוך מגלים שבעצם הם עדיין אוהבים אחד את השנייה.
באותו רגע, המציין את סוף הקשר ביניהם, חדירת ה"שלישי" למרחב שעד כה היה רק של זוגיותם, מבהירה לבני הזוג שהם לא רוצים לסיים את מערכת היחסים.
עגנון מתייחס שוב ושוב למבטים של בני הזוג, שמשתנים כתוצאה מהשינוי.
מיכאל  “הביט בה וראה אותה כדרך שלא הביט בה ולא ראה אותה ימים הרבה”.
גם טוני הצליחה “לראות” מהן הסיבות האמיתיות שהביאו לגירושין (כישלון העסק של מיכאל והדאגות הרבות שלו). לבסוף, מיכאל ראה גם באור חדש את התנהגותו כלפי טוני והבין כי” מיום שנכנסתי עם טוני לחופה לא היתה שעה שנהגתי עמה כהוגן כשעת נתינת הגט”
 וגם ראה עכשיו דברים אחרת שקודם הפריעו לו באשתו, ו”אפילו היתה טוני חיגרת לא היה רואה אותה כבעלת מום.

והנה, ברגע מכונן זה, מתעוררים שוב חיבה, עניין, התרגשות, תשוקה והרבה צער על מה שקרה למערכת היחסים שלהם. כל אחד רואה את האחר בעיניים אחרות, ומתגלים דברים שנשכחו. 

השאלה היא האם נוכל לשנות את ראייתנו לפני הגרושין או אחריהם





T

יום שבת, 14 ביוני 2014

מחשבות על תסכול


בפוסט הקודם דיברתי על הצורך הדחוף של ההורים לענות על כל הבקשות והדרישות של ילדיהם.
ברצוני היום להביא כמה רעיונות מאת אדם פיליפס, פסיכואנליטיקן בריטי שאני מאד מעריכה. את כתביו אני מאד ממליצה לקרוא, מכיון שבנוסף להיותו מטפל דגול הוא גם סופר יוצא דופן.
בראיון איתו, פיליפס טוען כי אחד המכשולים הבסיסיים אתם הורים מתמודדים היום היא תחושת החובה להביא אושר לילדיהם.
בעבר, כשאנחנו היינו ילדים, הדרישה מההורים היתה להבטיח את הבריאות הטובה והרווחה שלנו.
כיום, הדרישה היא שהילדים שלנו יהיו שמחים, שתמיד יהיו מאושרים, שיצליחו בכל מעשי ידיהם: שיהיו תלמידים טובים, חברותיים, יצירתיים, דוברי כמה שפות, עוסקים בתחביבים מדליקים, ש… וכמובן, שלא יהיו חלילה מתוסכלים, שלא יחסר להם משהו.
תפיסה זו לגבי מהות האושר היא היא הבעיה. נראה שמדובר בלהיות מאושרים כל הזמן, שלא נסבול מרגע של תסכול.
פיליפס אומר שבעבר הרחוק אנשים רצו להיות טובים. זה היווה אידיאל מרכזי: להיות אדם טוב. היום האידיאל הוא להיות מאושר: ליהנות מהחיים. וזה מתחיל כבר בילדות.
הבעיה היא שאם מישהו יכול לייצר לנו קצת סיפוק, הוא יכול גם לתסכל אותנו אם אינו נותן לנו את מה שאנחנו מצפים. זה מצב מבני. כך מתחילים החיים שלנו, כך נבנית מערכת היחסים של אם וילד, מערכת היחסים הראשונה והבסיסית שמהווה מודל לכל  מערכות היחסים המאוחרות.
לכן, כולנו חייבים להתמודד עם אמביוולנטיות: לפעמים נאהב ולפעמים נשנא את אותו אדם. וזה גורם לבעיות לאורך כל חיינו שאי אפשר להימנע מה. כך אנו בנויים; כך אנו פועלים. אין דרך להימנע לגמרי מתסכול ואמביוולנטיות, אפילו אם ננסה חזק חזק.
הקושי שלנו לסבול תסכול מקורו במסר שהחברה מוסרת לנו : מוכרים לנו כל מיני אפשרויות להנאה. זה כאילו אומרים לנו שאין צורך להרגיש אי שביעות רצון. שלכל חסך תהיה  תשובה מיידית.
 זוהי תפיסה רדודה מאד של החיים. נכון שכל אחד מנסה להיפטר מכאב ולהרגיש טוב. אבל יש הבדל בין הרחקה אוטומטית ומזורזת מכל תסכול ובין הנסיון לשנות את הרגשות האלה.
חסרה התייחסות חיובית לתפקיד התסכול.  
ברצוני להביא סיפור אישי קטן: כאשר נולד נכדי הבכור, אריאל, השמחה שלי הייתה עצומה. ביליתי אתו שעות רבותו, ולקחתי אותו לכל מקום. ככל שגדל, התחלתי לקחת אותו לחנויות צעצועים. בהתחלה-ולהפתעתי הגדולה- אריאל לא גילה עניין מיוחד בצעצועים. 
ואז התחלתי לשאול: האם אתה לא אוהב את הצעצוע הזה? תראה כמה נחמד הוא! ואריאל הסכים לקנות אותו.
לאחר שפעולה זו חזרה פעם אחרי פעם, אריאל התחיל לבקש ממני לקנות לו צעצועים.
כל טיול אתו כלל בהכרח קניית צעצוע, אותו בחר במהירות וללא עניין רב. קצת טכס. כשעברנו ליד קיוסק , ביקש לקנות כמה ממתקים, ולאחר מכן רצה להיכנס למכוניות הקטנות שתפקידן לעניין את הילדים שמבקרים בקניינים.
למרבה המזל, עבורו ועבורי, יום אחד הצליח להרגיז אותי . לאחר אין ספור פעמים שקניתי לו דברים שביקש,  הסתכלתי עליו בפנים קצת כועסות ואמרתי לו: "אריאל, אני לא כספומט. הפעם הגזמת! ".
ואז באה הפתעה גדולה ... ולקח גדול עבורי.
אריאל הביט בי בעיניו הכחולות הגדולות, וגם נראה רציני למדי, ואמר:
"גרסיאלה: כשאני מבקש ממך משהו… את יכולה להגיד לי לא ...."
והוא מילא את הבטחתו. בפעמים שהגבתי בשלילה לבקשותיו-שהפכו בהדרגה לפחות תכופות, משך בכתפיו ולא חזר שוב לבקש את הדבר ההוא.
של מי היה הצורך לקנות צעצועים? אין ספק, הרבה יותר שלי משלו. אני הגדרתי את התפקיד שלי כספקית קבועה של רצונותיו וגחמותיו, ו"הצלחתי" להעביר לאריאל שזה יהיה אופי התפקיד שלי.
למרבה המזל, הילד היה חכם יותר מסבתו הטריה, ובעזרתו השתנה התפקיד שלי  ושופר כאשר באו נכדתי ושני נכדיי הקטנים. 
כמו שאומרים הצרפתים, המושלם הורס את הטוב.  וויתרתי על הציווי החברתי להרגיש סבתא מושלמת
והתחלתי את הדרך הארוכה לסבתאות מספיק טובה ... ולמדתי להסתפק בזה.
הקושי להסתפק נובע  מהעדר הערכה חיובית לתפקידו של התסכול. בכך יש טעות גדולה. התסכול חשוב ובעל ערך, כי הוא יוצר צורך בעשייה כדי לצאת ממנו. אך בדומה לאם המאכילה את הילד שלה באופן כה מוגזם, עד שהוא מאבד את תיאבונו, גם אנחנו מאבדים את היכולת לשאול את עצמנו מה באמת אנחנו רוצים, מה באמת חסר לנו בחיינו, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להשיגו (מלבד לקנות ...)
וזה קשור גם לקונסנזוס. החברה מספקת מודל של הנאות שאנו אמורים לממש ואמצעים להשיגן. זו דרכה של החברה לשלוט בנו. אבל עלינו לחפש מודל טוב יותר, שונה מהחיפוש אחר אומניפוטנטיות ורכושנות הנובע מתפיסה ילדותית וטריוויאלית של החיים. אנו זקוקים למודל של הסתכלות בוגרת על העולם. פיליפס אומר שיש בימינו אידיאליזציה של הילדות ורתיה מהבגרות. המסר הוא שלהיות מבוגר הוא אסון. בסופו של דבר גישה זו מהווה סימפטום של חוסר התקווה שהחברה מטביעה בנו כדי שנתאים את עצמנו אליה מבלי  לנסות לשנות דבר.
ברצוני להזמין את ההורים להרגיש חופשיים להגדיר מחדש את תפקידם כספקים שמסוגלים להחליט מה לספק ומתי, וגם מה לא לספק.  
עד הפעם הבאה!



יום שני, 9 ביוני 2014

חדר לכל בן זוג... האמנם?



לפני שנים הנחיתי קבוצה קטנה של נשים. הייתי אז בת ארבעים. חברות הקבוצה היו בגילי היום. ייתכן שאף מעט יותר צעירות.
נשים המחפשות אתגרים, עובדות קשה על מודעות עצמית, על שינוי, על ניצול זמנן החפשי לאחר עזיבת הילדים את הבית, על בנייה מחודשת של הזוגיות בתקופה החדשה בחייהן.
לכולן היה בית גדול, אשר נותר די שומם לאחר התרוקנות הקן. 
לרוב הבעלים שלהן היה חדר עבודה משלהם.מרווח ומסודר,או מרווח ומבולגן; קטן ומסודר, או קטן ומבולגן.
 לאף אחת מהנשים לא היה חדר משלה. לא קטן ולא גדול. בטח לא מבולגן. מה לנשים מסודרות ואלגנטיות  ולבלגאן???
הן התגוררו בבתים גדולים. שישה חדרים ויותר ( שהרי היו להן הרבה ילדים)
כאשר שאלתי אותן היכן הן אוהבות לשבת בבית, באיזו ספה, או כיסא.... התברר שלא היה להן שום מקום משלהן, שום פינה שזוהתה  כ"המקום שלי".
נושא זה הווה בסיס לעבודה יסודית ומעמיקה.
בסוף התהליך הקבוצתי ,לכל אשה היה חדר משלה. חדר יפה, גדול, אשר לרוב רוהט מחדש, עם וילונות וכיסאות ושולחן כתיבה ו.....
כל אחת בדרכה שלה אפשרה לעצמה לכבוש מקום משלה בביתה. חלק היו שהרגיש שסוף סוף חוו  את מרד הנעורים שמעולם לא התנסו בו. היו שהגדירו מחדש את חלוקת התפקידים בבית.אחרות התחילו לימודים באוניברסיטה
רובן הפחיתו את  השעות  שקודם לכן הקדישו לטיפול בנכדים. חלקן צמצם  את תדירות הארוחות המשפחתיות לפעם בשבועיים (במקום פעם בשבוע) .
רובן חדלו להיות רעיות מושלמות, אמהות מושלמות וסבתות מושלמות והתחילו להיות בנות אדם אחראיות לעצמן , לזמנן ולחלומותיהן ולקחו אחריות חדשה: על חייהן. בלי להאשים אחרים. בלי תירוצים.
עם המון פחד וגם עם המון חיוניות, סקרנות, ופרפרים בבטן.
אחרי כל כך הרבה שנים..... שוב תחושת התחדשות ופרפרים בבטן.
האם היה להן קל? לא. חלק מהבעלים התרגז. חלק לא התעניין כלל והכאיב להן.
חלק צחק עליהן  עם הילדים ובייש אותן. אך הן לא ויתרו.
לאט לאט, אחת אחת חזרו לחיים.פתאום נראו צעירות יותר.גילו את נשיותן הנסתרת, את תשוקתן הרדומה,את כוחן העצור, את חלומותיהן הנשכחים.

אני למדתי מהן. לבטח הרבה יותר ממה שיכולתי ללמדן. וברצוני להעביר את מה שלמדתי מהן לדור הבא. לדור של בנותי וחתני. כי נדמה לי שהם לא חייבים לחכות עד שהילדים יעזבו את הבית.
הם שייכים לקבוצת הזוגות הנמצאים בסיכון גבוה. סיכון לעייפות יתר, לשחיקה, לייאוש, למריבות אין סוף, לדאגות מרובות מדי. הם חשופים להתרחקות זה מזו, לשתיקות מעיקות ,לבגידות.  כאותם זוגות שכבר לא מקיימים יחסי מין כי אין להם תשוקה. 
כי הם עובדים יותר מדי, כדי לספק לילדיהם את כל הדברים שהם צריכים וגם את כל הדברים שהם חושבים שילדיהם צריכים (ושבאמת גורמים להם יותר נזק מכל חסך אפשרי). אלה שנכנעים לכל גחמה של ילדיהם, שלא יודעים לסרב לשום בקשה ושהמילה  "לא" איננה קיימת כלל עבורם.
והם חושבים שכך צריך להיות, כי כולם עושים כך, כי לכל הילדים יש שפע של דברים. אז...איך יוכלו לסרב לבקשות ילדיהם הרבות והתכופות?
הבלוג הזה מתכוון להציף דילמות. אין באפשרותי להציע פתרונות. יש לי הרבה יותר שאלות מאשר תשובות. הקורא יאלץ  למצוא את הפתרון המדוייק עבור עצמה, עבור עצמו.
אני רק יכולה להציע  ללוות אותם ולחשוב בקול רם.....להביא מניפה של אפשרויות, קצת תיאוריה, קצת נסיון מקצועי, קצת נסיון חיים והמון אהבה ואמפתיה.
והרשו לי לסיים את הפוסט הראשון עם רעיון:  ברצינות מלאה, אני מציעה לכל בן זוג למצוא בבית חדר משלו. חדר משלה. ואם אין חדר, פינה. מקום להיות בו לבד.
אסתכן ואציע עודו אם צריך לבחור בין חדר לכל ילד ובין  חדר לכל הורה בנפרד....  יתחלקו הילדים בחדר אחד.
אני מודעת להרמת גבה. שהרי זה ממש לא קונוונציונאלי. השכנים ירימו גבה; המורים ירימו גבה; אולי גם הסבים והדודים ובני הדודים ירימו גבה.
ואולי כולם ירימו גבה הרבה יותר לו  החלטתם להתגרש.
כי הרי כולנו מכירים את הסטטיסטיקה: אחד מכל שלושה זוגות מתגרש.
אז..... עדיף שכולם ירימו גבה...... ושאתם תהיו אחד משני הזוגות שנשארים ביחד. מוטב לכם, לילדים,  לסבים, למשפחה המורחבת, לשכנים, לחברה. פחות כאב. פחות חרטה. פחות בדידות. פחות.....
נמשיך בפעם הבאה...